לא לבעלי לב חלש: סיפור עצוב על לידה שקטה

הילד שלי נפטר ברחם ב-26 ביוני 2007 בשעה 12:40.

הוא נולד ללא רוח חיים ב-28 ביוני 2007 בשעה 21:22 בלידה שארכה שבע וחצי שעות.

כשאאגור כוחות אספר לכן את סיפור הלידה המלא. רק אומר, שכל מה שיכול היה להשתבש השתבש.

בזמן מתן הזריקות הוא נלחם ברופא. ונדרשו חמש זריקות, שמוטטו את נפשי. זעקתי לו שאני מצטערת. מבקשת סליחה וכולם בכו איתי יחד.

35 שעות עם בלון ללא פתיחה של חצי אצבע ועם צירים כואבים. יום וחצי של למינרות שהוחדרו בכוח ע"י פתיחה מכנית לאצבע, ולא הועילו.

ארבעה ימים גופו נח בתוכי, עד שנפשית כבר לא יכולתי עוד. בהיתי בתקרה ומיררתי בבכי. לא מסוגלת להזיז איבר.

כל הפטידינים, כל הוולטרנים כל הוואליומים - לא הקהו את מה שהרגשתי. לא את הכאב ברחם ולא את הכאב בלב.

לא את הרקבון של הנשמה.

אחרי שצרחתי עליו שאני רוצה רק קיסרי כבר, מנהל המחלקה ביקש ממני (ביקש ממש), שאנסה ללדת. ביקש שאתן לו צ'אנס אחרון.

ירדתי לחדר לידה בלי פתיחה, בלי מחיקה, בלי כלום. התחילו לתת לי פיטוצין והושארתי מחוברת למוניטור בגלל הקיסרי. בעלי החזיק את יד שמאל. הנשמה המלאכית שלי, סיגל, תומכת לידה במקצועה,באה להכיל את הכאב שלי ולאחוז בידי ולעסות את רגלי ואת גבי ולעזור לי ללדת. ופתאום, משום מקום, החלטתי, שאחרי ארבעה ימים שזהותי טושטשה, אחרי שבועיים שיד הגורל שלטה בכל מה שקורה לי - עכשיו תורי.

החלטתי, שאני אעבור את הלידה כלידה טבעית. סיגל ובעלי נתנו לי את התעצומות האלו. אימא ואבא שלי ואחותי הגיעו. אימא שלי נשארה החל מהפתיחה של שש. חוץ מפטידין שלקחתי פעם בפתיחה של חמש וחצי כדי לנוח 20 דקות. ופעם בפתיחה של שמונה כדי לאגור כוחות לקראת הסוף. ילדתי אותו אחרי ארבע לחיצות.

צביה, המיילדת המדהימה. שבאה רק כשביקשתי. ולא התערבה בהחלטות שלי (סירבתי גם לפקיעת המים). עזרה לי להרגיש אותו עובר דרכי. סיכמתי איתה מראש. שאם לא יהיה במצב טוב (בגלל מה שעברנו. הזריקות והצפידה בבטן) לא תתן לי לראות אותו. כדי שהזכרונות הטובים מהתלת מימד יישארו לי בראש.

אימא שלי ראתה אותו. היא, המיילדת, וגם סיגל, ביקשו, שאני ובעלי לא נביט בו. הוא נלקח משם.

צביה הוציאה את השיליה תוך שלוש דקות, כשהיא שלמה לחלוטין. כל כך שלמה, שאפילו אולטראסאונד לא הייתי צריכה לעשות אחר כך. בלי קרעים בלי תפרים.

הוא נולד 800 גרם. הילד שלי.

למחרת הייתי חייבת לרדת לביטוח הלאומי להעניק לו שם. אסף-יוסף על שם סבא שלי, שנפטר לפני תשעה חודשים.

רוצה להאמין שהם שניהם יחד למעלה.

אתמול כבר שוחררתי הביתה. החזה גדוש, למרות הכדורים שלקחתי. הנשמה שבורה ורצוצה.

כלפי חוץ אני לפעמים מסוגלת לדבר, לפעמים בקושי נושמת. הרחם כואב ומדמם.

הלב מדמם יותר, וכואב בצורה שלא ניתנת לתיאור.

וכמו שאמרתי, כשאתאושש אכתוב סיפור לידה מלא. כרגע אני מטושטשת מכדורים נוגדי דיכאון וכדורי שינה.

הילה