סיפור הלידה של נֹעם

מאת: עדיה

בשבוע 32 הלכנו לעשות הערכת משקל, ולמרבה הפלא התגלה שהעובר גדל מימדים באזור הבטן ומתאים לשבוע ההריון שלו בשאר הפרמטרים מיד התחילו להישאל השאלות והתגלתה אצלי סוכרת הריונית שחייבה דיאטה חמורה ובדיקות סוכר 6 פעמים ביום. כואב אבל נסבל. וכך הגענו בכל שבוע אל מרפאת הסוכרת בבילינסון – נשקלנו, נבדקנו, עשו לנו מוניטור ואולטראסאונד ובסוף שבוע 36 הוחלט – בשבוע הבא מיילדים. איזה פחד!!!!!!!!!! לא כך ראינו ודמיינו את הלידה שלנו.

במשך שבוע שלם עשינו הכל על מנת שנֹעם ייצא בצורה טבעית: דיקור, שיאצו, רפלקסולוגיה, הליכות, אמבטיות ומה לא?! אך, נֹעם בשלו, לא רוצה לצאת!

בשבוע 38 אחרי אולטראסאונד להערכת משקל שהראה 3.800 ק"ג הוחלט לזרז, ואני בפחד איום ונורא הלכתי להתאשפז בתל השומר עם מכתב המלצה ליילוד, לשמחתי, אמרו לי לחזור למחרת בשעה 23:00. ככה היה עוד קצת זמן לנסות ולשכנע אולי יסכים לצאת ככה בלי נסיונות "אלימים" אבל הוא בשלו – גבוה למעלה.

הגענו לתל השומר קיבלו אותנו מאוד יפה ועד מהרה הוכנס "בלון" לקח 9 שעות והמון צירים ולבסוף הבלון "נולד". זה הזמן ללכת להתקלח, לאכול, לשתות כי תיכף מתחילים עם הפיטוצין. 15 שעות, שקית פיטוצין המון צירים כואבים, כדור פיזיו אחד, החצי ממסז' מצד אחד, חברה שלי מצד שני וכולנו מקוים שהצירים באמת אפקטיביים ושהוא יסכים לצאת.

20:00 בערב, המיילדת בודקת אומרת 3 ס"מ יאללה לחדר לידה – מגיעים לחדר לידה מתארגנים, מתקלחים, מתחברים למוניטור על כדור , מגיע הרופא , בודק ו.... הוא טוען 2.5 ס"מ בקושי... שוב פיטוצין עדיין צירים כואבים נורא הפעם השיא שלהם גבוה, ועובי שלנו ששונא את המוניטור בועט בו ומעיף אותו וכל רגע יש אזעקות מצוקת עובר, למרות שזה לא באמת נכון, הוא סתם מעיף את המוניטור... בחדרים על יד נשמעות צעקות מחרידות, ואני רק מנסה להתרכז ולנשום, ולשכנע את עצמי שהנה תיכף זה נגמר...

השעה 01:00 בלילה, מגיע הרופא שוב כדי לבדוק התקדמות ולמרבה הפלא – נאדה! גורנישט! כלום לא השתנה 50% מחיקה ו-3 ס"מ בקושי. מחליטים על הפסקה ללילה אני כבר מותשת אחת המיילדות שבאה לפתוח לי וריד קרעה לי את הצורה ופוצצה לי את כל הווריד ככה שגם בכי היה לנו ולבסוף אחרי מקלחת אני מתאשפזת ללילה במחלקה – מחר נחליט מה עושים.

בשעה 08:30 אחרי לילה עם מעט מאוד שינה מגיע הרופא להתייעצות ובדיקה מה עושים לאן פנינו מועדות, אני בצום עוד מהלילה הקודם כדי שאם ניתן להכניס אותי לקיסרי, שיעשו את זה עכשיו, ומהר. מגיע רופא מבקש עוד אולטראסאונד ומזמן רופא בכיר. באולטראסאונד אומרים את מה שידעו עוד קודם 3.800 – תינוק גדול.

מגיע הרופא הבכיר ומציע אולי פקיעת מים אולי עוד נסיון זירוז. אנחנו דנים בכל האפשרויות ואז מגיעים לבדיקה הקלינית, בה מתברר שהעובר גבוה וכלום לא יעזור – ההחלטה: המשך אישפוז למעקב וניתוח קיסרי ביום ראשון...

סוף השבוע עבר בעצלתיים ולאחריו הגיע היום הגדול בתחילה אמרו מנתחים בבוקר אח"כ אמרו מנתחים אחה"צ וזה השלב הקשה מכל – לחכות, בצום מוחלט קרוב ל-10 שעות עד שמגיעה האחות – יאללה זזים. פיק ברכיים. אמאל'ה איזה פחד! ניתוח! מכניסים אותי לחדר הניתוח מגיע הרופא ומציג את עצמו ואחריו מגיע המרדים ומציג את עצמו ולאט לאט המתח יורד, ואז עוברים לשלב ההרדמה המקומית והאפידורל (לא כואב בכלל...) לאט לאט הכל נרדם והרופא מכניס לי קטטר ומנקה אותי ואז מכניסים את החצי שיושב על ידי, מלטף את ראשי ואחרי משהו כמו 5 דקות נשמע בכי של תינוק ומראים לי את בני הקטן והמתוק – נשיקה חטופה ולוקחים אותו לעיטוף, משם אני כבר לא זוכרת כלום, כי הורדמתי . . . לאחר שעתיים בערך התעוררתי ואיתי התעוררו הכאבים – כאבי ניתוח... קשה אבל לא בלתי אפשרי....

כך הגיע לעולם נֹעם שלי ילד מתוק ויפה, במשקל 3.450 .

ולכל העתידות ללדת בניתוח, זה לא כל כך נורא. הרווח הגדול הוא, שזה הולך מהר, והילד יוצא בלי לחצים.

בהצלחה לכולן. עדי